ישנם ארבעה גורמים גדולים, ברורים ורבי משמעות שמלווים אותנו כל הזמן. אנחנו חיים בתוכם. ובידינו לבחור האם יהיו לנו חומה חונקת ומגבילה שתחסום את דרכנו או שיהיו לנו למנועי צמיחה. הסוד טמון בגישה.
השבוע, בהרצאה קצרה ב-U.lab, המיזם של בית הספר לניהול ב-MIT, הציג אוטו שארמר ארבעה גורמים מעכבים ומסיחי הדעת – הגדולים ביותר המשפיעים עלינו. אלו גורמים המשמעותיים ביותר שמונעים מאיתנו לממש את מה שאנו יכולים להשיג. יש כמובן הרבה גורמי הפרעה והסחת דעת רבים שמשפיעים עלינו ומסיטים את מבטנו מהעיקר, שגורמים לנו לעצור, להסס או לאבד את המיקוד. אולם ארבעת גורמים אלה הם הגדולים ביותר. התעסקות בהם מונעת מאיתנו להתקדם ולהתפתח. היא מונעת את מימוש הפוטנציאל שזמין לנו עכשיו. למעשה, היא גם פוגעת ישירות באושר ובשמחת החיים שלנו.
אבל, למרבה השמחה, אותם ארבעה גורמים בדיוק הם מקור עצום ובלתי נדלה של כח שיכול לשרת אותנו. אלו מנופים ליצירה ולצמיחה, גורמים היכולים להניב אושר, שביעות רצון ותחושה של סיפוק והישגיות.
השאלה היא רק איך מתייחסים אליהם ואיך נותנים להם להשפיע עלינו.
גורם ההפרעה הראשון הוא העבר. אנחנו יכולים להתעסק בעבר, לחשוב על דברים שלא הצליחו, על אכזבות ועל זמן שהלך לאיבוד. לשקוע בחרטה או בתחושה של החמצה או לתת לניסיון קשה בעבר להשפיע על המרץ והמוטיבציה שלנו בהווה. "לא הצלחתי לעשות", "לא הלך לי טוב", "זה לא עובד", "זה כבר ככה אז למה לשנות". התלבטויות שתדרושנה זמן יקר, יגרמו לנו לעצור ולהסס ואולי גם יאמללו אותנו, מבלי לתת שום דבר בתמורה.
ההתעסקות בעבר מסיחה את הדעת מההווה. מהאפשרויות וההזדמנויות שנפתחות עכשיו. היא גורמת לנו להתעכב אבל לא תורמת כלום כי העבר כבר היה. התעסקות בו לא תשנה אותו.
הגורם הגדול השני הוא העתיד. דאגה לעתיד. מה יהיה? מה יכול להשתבש? מדוע לקחת סיכון? האם נצליח או לא? גם ניסיונות לנחש את העתיד לא תורמים מאומה כי העתיד עוד לא קרה ויש כל כך הרבה אפשרויות בדרך. מה כבר יעזור אם ננסה לנחש ולהתבונן לתוך הערפל, אם נהסס ולא נוכל להחליט. שוב, רק נוכחות והתמקדות בהווה, במה שאנחנו עושים ויכולים לעשות עכשיו, בראש פתוח, בלב פתוח וברצון כן, יכולים להשפיע על מה שיהיה בעתיד. אם נתמקד בעתיד, נחליש את יכולתנו ליצור עתיד טוב יותר לעצמנו. אם נתמקד ביכולות שלנו בהווה ונסיר את המחשבות הטורדניות והסחות הדעת, נוכל לפלס את הדרך לעתיד טוב יותר בשבילנו.
הגורם השלישי הוא התמקדות באחרים – הם. מה הם אמרו, מה הם עשו, מי האשם, למה הם ולא אני. התבוננות שלילית באנשים אחרים יכולה להוביל לכעס, אכזבה ולעימות אבל לא ליותר מכך. לכל היותר זהו תירוץ דל להימנעות מפעולה.
והגורם הרביעי הוא ההיפך הגמור – אני. אדם יכול לפקפק ביכולות שלו ולהסס. דבר שיוביל להימנעות מיוזמה ולפסיביות. הירתעות ונסיגה. אבל אדם יכול גם להתרכז בעצמו, באגו שלו. אני הכי חשוב, אני מבין יותר טוב, אדאג לעצמי – מה אכפת לי מאחרים. הסחה זו מובילה לגאוותנות יתר ולניתוק. היא פוגמת ביכולת שלנו ליהנות מההווה, מהקשרים עם אחרים ולהחמיץ את הדברים הטובים שהיינו יכולים לעשות יחד. ואז היא מובילה לתסכול ולחוסר שמחה בדרכה כי מי שאפוף בעצמו, לעולם לא יהיה באמת שבע ומרוצה.
אז מה אפשר לעשות? איך אפשר להפוך את ארבעת גורמי ההפרעה הגדולים האלו לנכסים ולמשאבים ענקיים בדרך להצלחה, לצמיחה ולאושר?
אז אפשר ללמוד מהעבר. מהעבר שלנו וגם של אחרים. להסיק ולהגיע לתובנות. מה הצליח. מה לא הצליח. ללמוד מההצלחות וגם מאי הצלחות. אבל תמיד בגישה חיובית כי כישלונות העבר הם מפתח יקר ערך להצלחות העתיד. כך אנו מתחברים לעבר שלנו באופן חיובי ומוציאים ממנו את המיטב. את התובנות שידחפו אותנו קדימה.
ומה עם העתיד? איך להתייחס לעתיד מבלי להיכנס לחששות ולחוסר בטחון? גם לעתיד צריך להסתכל בעיניים ולנסות לחוש, פשוט להרגיש, איך הוא הולך ונוצר. להסתכל על מרחב האפשרויות שרק מחכות לפרוץ קדימה ולבחור – מה אנחנו יכולים לעשות מתוך כל ההזדמנויות שיש בהווה כדי לעזור לעתיד שאנו רוצים בו לבקוע ולהפציע.
ובאותה גישה נשתמש גם ביחס לאנשים אחרים. פה צריך להפסיק לשפוט, להאשים או לפרש התנהגות של אחרים. להתרחק מכל סטריאוטיפ. צריך לפתח יכולת הקשבה. הקשבה עמוקה ואמיתית, בראש פתוח ובלב פתוח. ליצור דיאלוג בונה. זה ייצור הבנה, ימוטט את החומות ויאפשר לנו לעלות לרמה הגבוהה ביותר של שיחה – זו שיוצרת עתיד חדש ביחד, גישה המאפשרת תכנון מוסכם שכולם יכולים להרוויח ממנו. זה לא פשוט וזה דורש מאמץ, הקשבה ורצון אבל אפשרי בהחלט והרווח הוא עצום.
והנה הגענו לעצמנו. גם אנחנו ראויים לרמת ההקשבה הזאת. זאת התחושה של mindfulness – לראות מה הם הצרכים והרצונות האמיתיים הגדולים שלנו ולמצוא להם את המקום בעולם הרחב שמסביב. להפנות את המצלמה חזרה אלינו אבל לא כדי להתרכז באגו אלא כדי לראות את המקום שלנו בתמונה הגדולה. והוא חשוב ומהותי והוא חלק חשוב במארג הגדול – זה המסע של היפוך ההתבוננות – מ-Ego ל-Eco, מהזווית הצרה לזווית הרחבה ופורצת הדרך.
תמונה: אוטו שרמר בהרצאה על ארבעת גורמי החסימה הגדולים שאפשר להפוך ליכולות ליבה לצמיחה. מתוךMIT u.lab : Leading From the Emerging Future
אולי זה נראה גדול ומורכב אבל הכלים והשיטות שפיתחו אוטו שארמר ועמיתיו מאפשרים ללמוד ולתרגל את הדרך. אפשר ללמוד כיצד לפתח יכולת שיחה והקשבה עמוקה, כיצד לגבש מודל שיוצר בהדרגה את העתיד שאנו מעוניינים באמת להשיג. קורס של U.Lab מתקיים פעם בשנה גם דרך האינטרנט ועשרות אלפי אנשים מכל רחבי העולם לוקחים בו חלק. הקבוצה שלקחה איתי חלק בתהליך – אנשים ממדינות שונות שמעולם לא הכרתי קודם לכן, ממשיכים להיפגש דרך הרשת, לשוחח ולחשוב יחד גם אחרי שהקורס הרשמי נגמר.
אם גם לכם בא לפרוץ את ארבעת המחסומים האלה ולהפוך אותם ליכולות ליבה, למנועים של פיתוח וצמיחה, בואו והצטרפו אלינו בדרך. יחד נהפוך את זווית המבט ונתרכז במה שיכול לתרום לנו באמת.
גם בעולם של פיתוח יכולת עבודה משותפת, שיתוף ידע מקצועי ותובנות, תקשורת ארגונית וטרנספורמציה דיגיטלית אנו רואים שמהססים ושקשה להם לאמץ את היכולות החדשות, אפשרויות הדיאלוג והכלים החזקים שעומדים לרשותם. וזאת מאותן סיבות – הרגלי העבר, חשש מטכנולוגיות חדשות, קושי בהיפתחות למארג של שיחה וידע לרוחב הארגון, חשש מתגובות של עובדים אחרים ועוד. גישות אלו הן כמו לשבת על קצה הקרחון ולהתעלם מהמבנה האדיר שמסתתר מתחת לפני המים. אז יש לכך פתרון ושיטות ה-U.Lab של אוטו ושל עמיתים נוספים מאפשרות לפרוץ את המחסום, להפנות את נקודת המבט ולהפוך גורמים מכשילים למנופי התפתחות.
