7 שנים עברו, כולם היום יודעים מה זה רשתות חברתיות. אבל האם באמת העולם השתנה?
את הפוסט הזה פירסמתי ב- יום חמישי, 22/11/07, 23:07. בבלוג ב- cafe themarker – לא על הידע לבדו.
לחצו לצפייה ב 2 תגובות
ניהול ידע זה המון דברים, ניהול ידע זו שימוש בטכנולוגיות מתקדמות אך גם שיטות ניהול חדשות. אנו לומדים לדבר את השפה, יודעים לדבר על החשיבות של שיתוף בידע ואיך זה יוצר ארגונים יצירתיים כמו גוגל ו- facebook אבל לצערנו, רבים מאיתנו עדיין לא שם, רבים מאיתנו עובדים בארגונים ביורוקרטיים – מכניסטיים – יותר או פחות.
אז איך אנחנו מצליחים להביא את הרעיונות הללו לארגונים ממוסדים? איך בכלל יוצרים מילים גבוהות כמו "תרבות שיתוף בידע"? איך אנחנו מתרגמים את המילים הגדולות הללו למעשים?
לקחת את התיאוריות וליישם אותם בארגונים, לתת להם מודל עסקי ולהסביר מדוע לארגון כדאי ללכת באסטרטגיה כזו או אחרת – זו משימה לא פשוטה שאנו כל הזמן מתמודדים איתה.
אז רציתי להתחיל בלתת לכם דוגמא קטנה לאיך יוצרים תהליכי שיתוף הלכה למעשה בארגונים.
הסיפור הראשון שלי הוא סיפור של ארגון שלומד לנהל את הידע שלו. הארגון כבר למד לבנות מאגרי מידע וכל יחידה הקימה לעצמה מאגר מידע לתפארת. אבל אז פתאום שמו לב, שיחידות שונות באותו הארגון, שומרות כל אחת במאגר המידע הפרטי שלה תכנים – אשר יכולים בקלות להיות לעזר גם ליחדות האחרות.
כן כן, תהנהנו עם הראש, כשאתם חושבים על כל המאגרים הכפולים שכולנו מנהלים בתוך ארגונים.
אז בארגון הזה היה צריך לעודד אותם לשתף בידע שכל אחד בנה לעצמו. איך עושים את זה?
קודם כל מביאים את כל בעלי העניין יחד לחשוב על הבעיה.
הבנו בכלל שיש בעיה לשתף – לא כל אחד מוכן לתת כל דבר לכל אחד אחר, גם אם הוא יושב בחדר לידו.
אבל כן מצאנו שיש דברים שכולם מוכנים לתת לכולם.
אנחנו קוראים לזה זרזים וחסמים.
אחר כך התחלנו להבין מה ניתן לעשות עם הדברים שבהם ניתן לשתף.
גיבשנו כמה פיתרונות אשר מצד אחד יאפשרו שיתוף, אך מצד שני יגנו על הידע הייחודי של כל יחידה.
זה נראה פשוט – גיבשנו את הרעיון – לא? כמה פגישות וצי'ק צ'ק יש פיתרון.
הלוואי וזה היה המצב.
"גיבשנו את הפיתרון" זה חצי שנה של איטראקציות, מפגשים, חשיבה, שינויים, תיקונים.
כאשר בתוך התהליך כל פעם מגלים משהו חדש, משנים פה משנים שם, מקבלים התייחסות מזה או מאחר.
והפיתרון הזה שלנו המתגבש משנה כל הזמן את צורתו – או יותר נכון לומר משתכלל ומשתפר. הוא רחוק מאוד מכל הדברים שהיינו בטוחים שיהיו הפיתרון כשיצאנו לדרך.
בסוף, בלי נדר, נגיע לנקודה בה כל השחקנים יסכימו שהמוצר הקיים הוא הטוב ביותר שניתן לייצר במסגרת המגבלות הקיימות.
כשנגיע לשם – נדע שעשינו תהליך שיתופי.
כי מה זה שיתופי?
שיתופי זה לא שהפיתרון יענה על הצרכים של כולם
שיתופי זה לא שהצגנו את זה לכולם, בלי שיוכלו להגיב ולשנות
שיתופי זה לא שההנהלה החליטה עבור כולם
שיתופי זה גם לא ש"הגשמנו את הפנטזיות של כולם"
שיתופי זה משהו אחר,
שיתופי זה להבין את היתרונות ולהעריך אותן
שיתופי זה להבין את המגבלות ולקבל אותן
שיתופי זה לקבל פיתרון שהוא פשרה קטנה של כל אחד
שיתופי זה לדעת שעשינו את המיטב כדי להשפיע
שיתופי זה להרגיש שזה שלנו – להרגיש מחוייבות ל….
שיתופי זה מוצר שאני ואתה לא חשבנו עליו, שיתופי זה מוצר שכולנו יחד גיבשנו אותו.
זה לא פשוט. לא לכל הארגונים יש סבלנות לתהליכים כאילו, כולם רוצים את הפיתרונות לאתמול.
אילו חוויות יש לכם מתהליכים בהם שיתפו אותכם, או לא שיתפו אותכם?
כאשר לא שיתפו – איך זה השפיע על הרצון שלכם לתרום ולהשקיע?
כאשר כן שיתפו? האם הייתם מוכנים להשקיע יותר?
אנא שתפו אותנו ברשמים.
